<h1>רבינו ירוחם נ"ה ח"ג</h1>
<h2>דף יג.</h2>
י"ד שחל להיות בשבת אופין מצה מע"ש כך פשוט בתוספתא דפסחים [פ"ג ה"ט]. וכתבו בתוספו' לאפוקי מאותם שאופין המצה בליל הפסח שהו' ליל יום ראשון ועוד שמא יפשע ויאחר באפיית המצה עד שיאכל אפיקומין אחר חצות והוא כנגד הפסח ואינו נאכל אלא עד חצו' כאשר תמצא בח"ד.
<h2>דף לה.</h2>
אלו דברים שאדם יוצא ידי חובת מצה בפסח והם מה' המינים אם עשה ממנו מצה יצא ידי חובתו אבל אורז ודוחן לא שאינו בא לידי חמוץ ואלו הן הה' מינין חטה ושעורה וכיסמין שהיא כוסמת והיא מין חטה והוא מכוסה בקליפה ובפנים כמו חטה ונקרא בלעז אישקניא ושבולת שועל והו' הנקר' אוינה ויש ארצות שנותנין אותן לבהמה למספוא במקו' שעורים ושיפון הוא הנקרא בלעז סינטינו כך פשוט בפסחים ואינו בא לידי חמוץ אלא עיסה הנעשית מאלו הה' מינים שכתבתי למעלה אבל לא אורז ודוחן ולא שום מיני קטנית כך מוכח בפסחים וכן הסכימו כל הפוסקים. ומותר לעשות כל מיני תבשיל מכל המינים בפסח זולתי מה' המינים. ואותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטנית מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושין להחמיר על עצמן ולא ידעתי למה. עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת אבל חמץ נוקשא הוי ולוקה עליו כך פשוט בפסחים יש מי שפירש שזה מיירי שיש בו מים דאם אין בו מים מי פירות אין מחמיצין ולמטה אכתוב מחלקתם. מי פירות כגון יין או שמן או דבש או חלב וכיוצ' בו נחלקו בהן הפוסקים יש מי שכתב שאפילו בלא מים מחמיצין וכן נראה מהירושלמי [ה"ז] דרב שמואל בר רב יצחק הוה ליה יין קוסס יהיב ביה שערי בגין דיחמע שאל לרבי מונא אמר ליה חייב אתה לבער רבי חנינא הוה ליה דבש מזוייף בסלת אמרו ליה חיי' אתה לבער רבי פדאי ה"ל גרבא דמשחא גו אוצרא דחיטי שאל לרבי בון אמר ליה זיל גרוף אדתחתיהון ואפשר כי זה הירושלמי סבירא ליה כאביי דסבירא ליה דמי פירות בפני עצמן מחמיצין ואנן קי"ל כרבא דשרי ויש מהם שפסקו דמי פירות אפילו במים אין מחמיצין וכן כתב רי"ף. ור"ת כתב דמי פירות בפני עצמן אין מחמיצין אבל עם מים מחמיצין וכן הסכימו בתוספות וכן נראה עקר וכן כתב הרמב"ם. ורבינו שמואל מאיורא כתב בשם ריב"א דמי פירות לבדן מחמיצין כששוהין זמן מרובה ומכאן נראה שיש ליזהר אם נפלה חטה לתו' כד של יין שיזרוק כל הכד ע"כ. וגם לדברי רי"ף דוקא כשלשין בה העיסה אבל בענין אחר כגון שכר המדי וכיוצא בו אסור להשהותו כמו שתמצא בח"ה [לקמן מ"ב ע"ב].
מותר לאפות מצה בערב פסח קודם ו' שעות אפי' עדין חמץ קיים כך כתבו בתו' בפסחים ודייקו מההיא דחלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו וכו' פי' וה"ה אם עשאה לשם מצה קודם הפסח יום או יומים או יותר ואף על גב דאמרינן בירושלמי [פ"ב ה"ד] דמצה ישנה שעשאה קודם הפסח חדש או [שני] חדשי' שפסולה משום דבידוע שלא דקדק בה מחמץ הא דקדק בה שפיר דמי אף על גב דחמץ קיים עדין.
העושה מצה מאורז וחטין מעורבי' ביחד אם יש בו טעם דגן יוצא בו ידי חובתו בפסח ואם לאו אין יוצא בו ידי חובתו כך פשוט בחלה. והרמב"ן כתב כי הדבר תמה הוא דנהי דטעמא לא בטיל הרוב הוא מן האורז וקיימא לן דטעמו וממשו דאוריתא דוקא כשיש זית בכדי אכילת פרס אבל פי' הדבר הוא בירושלמי [חלה פ"א ה"א] דחטים ושעורים גוררין לבא לידי מצה וחמץ המין המתערב עמהם ולא כוסמין ושבולת שועל ולא שיפון והרא"ש כתב דאין אנו צריכין לכל זה דטעם כעקר בשאינו מינו דאוריתא.
מי ביצים נסתפק רש"י אם הם כמי פירות שאין מחמיצין לפי שנראית העיסה תופחת ונעשית עבה יותר מבמים ור"ת היה נוהג בו התר וכן הסכימו התוספות וכן עמא דבר. והיה נוהג ר"ת לאכול אחר ד' שעות עיסה שנלושה בביצים אף על גב דאמרי' האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו היינו דוקא בלחם עוני שיכול לצאת בו הלילה.
<h2>דף לו.</h2>
מצה עשירה כלומר שנילושה במי ביצים או במי פירות או בחלב אסורה לאכול ביום ראשון כלומר בלילה הראשון משום דבעינן לחם עוני כך פשוט בפסחים והה"נ בליל ב' בשני ימים של גליות.
אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש נחלקו בפסחים י"א תאפה מיד וי"א שמותר ללוש ולפי מה שכתבתי למעלה זה מיירי כשמערבין בו מים ועל כן אמר אין לשין ורי"ף פסק כמ"ד שמותר ללוש כמו שכתבתי למעלה ופירש דמיירי במים עם מי פירות וריב"ג פסק כמ"ד אין לשין דהלכה כחכמים דאסרי בין בלישה בין בקיטוף וכן הסכימו אתו ואם לש יש מי שפסק כמ"ד תאפה מיד ובה"ג פסק כמ"ד תשרף מיד וראשון נראה עקר.
<h2>דף לו:</h2>
לחם עוני פרט לחלוט ואשישה כך פשוט בפסחים ופירשו בתוס' דהכא מיירי דבלילתו קשה ולפיכך אפילו אחר שאפאו שהוא נקרא לחם אינו נקרא לחם עוני ומיעטיה קרא דאם לא אפאו לא צרי' קרא דאינו קרוי לחם אבל אם חלטו מעיקרא והיתה בלילתו רכה והדר אפייה בתנור הוי לחם וגם הוי לחם עוני ויוצא בה כדאמרי' ביבמות פ' החולץ ורבי' האיי גאון פירש דהאי חלוט הוא לחם עשוי בשמן כחלוט של בעלי בתים ואין יוצאין בו בליל ראשון דהוי מצה עשירה וחלוט שחלטו ברותחין יוצאין בו אם חזר ואפאו וחלט של בעלי בתים שעשוי בשמן אכתוב למטה ובח"ה אכתוב שאסור לחלוט האידנא.
<h2>דף לז.</h2>
אסור לעשות פת שיהיה בעביו טפח פשוט בפסחים והדק יותר משובח.
מצה מתובלת כתוב (בתוספו') [בתוספתא פ"ב הי"ג] שיוצאין בה וכן מוכח במנחות [כ"ג ע"ב] דיש בה טעם מצה וכתב בספר הרוקח ומכל מקום אין ליתן תבלין במצ' לפי שהוא חד ומחמם העיסה.
יוצאים בפת נקיה אפילו שתהיה כמצתו של שלמה ובפת הדרא' כך פשוט בפסחים ופרש"י פת הדרא' פת סובי' שניטלה הדרתו ממנו והרמב"ם כתב אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסאן אבל לש הוא את העיסה בסובין שבו ובמורסן שבו ויוצא וכן כתב רי"ף פת סובין שלא הוציא ממנו הסובין דאלו פת סובין ממש לא מיקרי לחם ופטור מחלה כך כתב הרא"ש על דברי רי"ף ולא מצאתי ברי"ף אלא פירוש פת הדראה פת סובין ואולי כי סברת הרא"ש שפירוש דבריו כך בעבור שכתב רי"ף במקום אחר שפת סובין הוא פטור מחלה. סריקין המצויירין פירוש כצורו' חיות ועופות אסור לעשותם בפסח מפני שמשהה בעשייתו ולאו דוקא של כל אדם אלא אפילו של נחתומין ששוהין יות' לצייר' כדי שיהיו יפים יותר כדי למכרה אף על פי שהם אומנים למהר כך פשוט בפסחים ומוכח שאם עבר ועשאן ולא חמצו שיוצאין בם. הדובשנים והסופגנים והאיסקריטין וחלת המסרת שהוא חלוט של בעלי בתים פירוש דובשנים מטוגנת בדבש פי' סופגנים כמו ספוג דתרגום ורקיקי מצות ואספוגים פירוש אסקריטין כל שהוא עשוי כצפיחית דתרגומו איסקריטוון וחלת המסרת פי' שהוא עשוי במחבת דתרגום מחבת מסריתא וכל אלו מהם לחם מהם מבושלים במים מהם מטוגנים מהם מיובשים בחמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח וחלת המסרת אם חזר ואפאה בתנור יוצא בה ידי חובתו ולמעלה כתבתי ההפרש שיש בין בלילתו רכה ובין בלילתו קשה בדין לחם עוני פרט לחלוט כי כל אלו שאינם לחם ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח כי כמו כן פטורים מחלה ואם נעשו באלפס והרתיח ולבסוף הדביק אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כמו שחייבת בחלה ואם הדביק ולבסוף הרתיח נחלקו בפסחים ריש לקיש ורבי יוחנן ריש לקיש סבר דכמו שנעשו בחמה הן ור"י סבר דדינו כמו שהרתיח ולבסוף הדביק ופסק רי"ף כר"י וכן פסק בשאלתות דרב אחא ובה"ג ור' כהן צדק פסקו כר"ל וכתב רי"ף איכא מאן דפס' כרבי יוחנן דאין קרוי לחם אלא האפוי בתנור בלבד אבל במעשה אלפס אפילו הרתיח ולבסוף הדבק אין קרוי לחם ואין חייב בחלה ואין יוצא בה בפסח ואין מברכין עליה המוציא ואשכחו עלה פירכא מההיא דגרסינן ביבמות [מ' ע"א] והאי חלוט מצה הוא ואדם יוצא בו ידי חובתו אלמא אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס לחם איקרי ואדם יוצא בו ידי חובתו ע"כ וכתב ר"י דכי קאמר רבי יוחנן דוקא כשאפאו באלפס בלא משקין דומיא דתנור אבל אם בשלו במים או טגנו בשמן לא הוי לחם וכן מוכח בירושלמי וכן כתב הרא"ש. וכתב ר"ת בדבר שבלילתו רכה פליגי דר"ל סבר דוקא תנור דאם היתה בלילתו קשה כ"ע מודו דיוצא בה אפילו טגנו או בשלו אחר כך וכן חלוט וכו' אם היתה בלילתו קשה אפילו לא חזר ואפאו בתנור היה יוצא בו ידי חובתו זולתי שמיעטו הכתוב כדאמרינן לחם עוני פרט לחלוט וכו' ורבינו (שמעון) [שמשון] חלק עליו וכתב דאפילו בלילתו קשה פליגי ר"ל ור"י וכן כתב הרמב"ן ובח"ה אכתו' יותר בענין חלוט ושאין לחלוט בזמן הזה. יוצאין במצה נא והיא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה כך פשוט בפסחים. והיכא דאפייה למצה על ארעא וקא מנטר ליה שפיר יוצא בה ידי חובתו כדאמרינן בברכות [ל"ח ע"א] האי כובא דארעא וכו' עד הואיל ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כך כתב רי"ף בפסחים וכתב בה"ג ואי אפייה על טפקא או על ארעא יוצא ידי חובתו. והיכא דאיכא זקן או חולה ולא יכיל למיכל מצה ביבישתא שרו לה במי' עד דמירככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא דתנא רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל ואע"פ שלא נימוחו דבעי' טעם מצה וליכא כל זה מיסוד רי"ף הילכך אם נטל מצה ובשלה בקדירה יצתה מתורת מצה ואין יוצא בה ידי חובתו. אם רוצה לטגן במחבת בשמן העיסה בשאר ימות הפסח חוץ מלילות הראשונים מותר והיכי עביד ליה מרתיח את המחבת תחל' באש עד שתתלבן בשלהבת יפה ואחר כך נותן בה העיסה ומטגנה בשמן ומותר לפי שאין פנאי להחמיץ אבל אם נתן העיסה ואחר כך הרתיח את המחבת אסור כך כתב בה"ג וכן שדר רב כהן צדק ריש מתיבתא.
<h2>דף לח.</h2>
מצה גזולה אין יוצא בה ידי חובתו כך מוכח בפסחים וכן כתב הרמב"ם דמצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו ומן הירושלמי [חלה פ"א ה"ט] מוכח דאסור משום ובוצע ברך נאץ וגומר ולפי' אין לברך בתחלה אבל בסוף חייב לברך דדמי' הוא דאיחייב ליה נראה מהירושלמי דוקא לכתחלה אבל בדיעבד יצא. ונראה שיש חולקין בירושלמי דאפילו דיעבד לא יצא וכן נראה מתלמוד שלנו ויש אומרים כי מתלמוד שלנו נראה דיוצא בה וראשון נר' עקר.
<h2>דף לט:</h2>
ליתן מלח במצה באשכנז נהגו שלא לתת מלח ומביאין ראיה משלשה עורות הן [שבת ע"ט ע"א] וכו' וראיתי מקומות שנוהגין שלא לתת מלח במצה של מצוה והרשב"א התירו והביא ראיה ממנחות ומההיא דותיקא שרי במיא ומילחא.
<h2>דף מ.</h2>
והנה לך בקצרה רי"ף והרמב"ם כתבו שצריך החטה שעושין ממנה מצה לשמור משעת קציר' וכן כתבו קצת מהגאונים ואחרים כתבו שאין צריך אלא משעת אפייה והעולם נהגו לשמרן משעת טחינה וברוב המקומות נהגו לשמור משעת קצירה לכל הפחות מצה של מצוה מלילי פסחים וכן נראה עקר.
ולא (תלוש) [ילוש] מצה דמצוה דליל ראשון גוי חרש שוטה וקטן ועבד ושפחה שלא טבלו.
לשה גוי או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור הן אפילו אפאה ישראל אינו יוצא בה ידי חובתו ועבד ושפחה דלא טבילי אסירי למילש למצה ודוקא לליל ראשון אבל לשאר יומי לא שנא כך כתב בה"ג.
שימור מצה נחלקו בו הפוסקים כתבו בתוספות דההיא דמהפכי כיפי לשם מצה חומרא הוה שהיה מחמיר לשמור משעת קצירה ורי"ף פסק כרבא דמבעי ליה לנטורי קמחא מעידן קצירה וכן כתב הרמב"ם ונהגו באשכנז ובצרפת לשמרן משעת טחינה לפי שאז מקריבין אותם אל המים לטחנן דמההיא דבצקות של גוים וכו' נראה שאם לקח קמח מן הגוי ולשה ישראל דיוצא בה ידי חובת מצה ובשאלתות כתב שאין יוצא ידי חובת מצה אלא ששמרה מחמוץ משעה שנפלו עליו מים מקצירה ואי אמטינהו חיטי חרש שוטה וקטן או לש העיסה אין יוצא בה ידי חובתו דלאו בני שמור נינהו ואפילו אפאה ישראל בן דעת ורב כהן צדק כתב לצאת ידי חובה ליל ראשון אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות שתהא משומרת לשם מצה ורב האיי כתב מצה שאפאה גוי בפני ישראל ע"י שימור כתקנה מותרת לישראל לאכלה ובעלי מעשה מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא לש ואשתו אופה ולרבותי ראיתי נוהגין לעשות שמור למצה של מצוה מן המלילות משעת קצירה כרי"ף וכן ראיתי מנהג ברוב הארצות.
<h2>דף מב.</h2>
מי תשמישו של נחתום ישפכו כך פשוט בפסחים ואף על פי שיש בגמ' מחלקת מבריתות אם שופכן במקום מדרון או במקום אשבורן וחולק בגמרא בין נפישי וקוו ובין לא נפישי ולא קוו רי"ף לא הביא אלא ישפכו סתם ונראה דסברתו דאין אנו יודעין כמה הוא נפישי הילכך ישפכו במקום מדרון. אשה לא תלוש אלא במים שלנו כלומר שלנו בלילה כך פשוט בפסחים פרש"י משום שבימי ניסן המעינות חמין שעדין הוא ימות הגשמים וחמה מהלכ' בשיפולי הרקיע ולפי' ממלא מבערב ומצטנן עד למחר וכתב אבי העזרי לפי טעם זה השואבן בבקר ומניחן עד הערב מותר א"נ שואבן מהנהרות והרבי אליעזר ממיץ כתב לפי שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ כחכמי אומות העולם שנראין דבריה' ולפ"ז אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחוב' ולפ"ז השואבן בתחלת הלילה מותרים מיד ואסור לשואבן אחר התחלת הלילה ומנהג כשר של ראשונים שהיו ממלאים אותם מהנהרות בתחלת ליל י"ד שהמעיינות ובורות רותחין אבל לא נהרות כדאמרינן בפרק מי שהיה טמא בד' שבילין החמה וכו' אלמא בניסן אינה מהלכ' במים וכתוב בתשובת רש"י אין לשין אלא במים שלנו שחשו חכמי' לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ובורות הנובעים הם רותחין ומשמע דבנהרות ליכא למיחש למידי ומיהו אין לפרוץ גדר של ראשונים עכ"ל הרבי' אליעזר ממיץ. ואם עברו ולשו במים שלא לנו לפי פרש"י דאם עברה ולשה מאי בגמרא לא קאי אמים שלנו כאשר אכתוב למטה מותר בדיעבד אפילו יש לה מים שלנו ואם אין לה מותר לכתחלה במים שלא לנו ולפי דברי רי"ף בעי' דעבר' ולשה מאי קאי אמים שלא לנו הילכך אם עברה ולשה אסו' וכתב אבי העזרי אפי' לדברי רי"ף דוקא עברה ולשה במזיד אבל בשוגג מותר ובעל העטור כתב מים שלנו דוקא למצה משומרת אבל לאכילה מותרת כדאמרינן בצקות של גוי' וכו' והרא"ש כתב כי לפי דברי רי"ף מאחר שיש לחוש לחמוץ אין הפרש בין שוגג למזיד בין מצה משומרת לשאר מצות אבל נראה לו כרש"י והריב"ג כתב כבעל העטור. אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים כך פשוט. פרש"י גרופים מן המולייר דוד גדול שנחושתו עבה ואפילו כשאין שם אור מים שבשוליו חמין ורי"ף פי' שנשאבו בו ביום וכן כתב הרמב"ם. ועו' פשוט ואם עברה ולשה בא' מכל אלו אסור וכתב אבי העזרי דוקא במזיד אבל בשוגג מותר ומדברי רש"י משמע דאפילו בשוגג אסור ובעל העטור כתב דוקא למצה משומרת אבל לאכילה מותר כבצקות של גוים וכן כתב הר' יצחק בן גיאת אבל מדברי רש"י משמע שאסור באכילה אפילו שיאכל כזית מצה באחרונה דגרע מבצקו' של גוים דהא איכא למיחש משום חמוץ והרשב"א כתב כרש"י ומ"מ נראה כי כלם מודין שאם לשה בחמין או בחמי החמה שאסור אפילו בשוגג. ועוד פשוט ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור הפת כלומר שלא תתעסק בדבר אחר ותניח העיסה. וצריכה ב' כלים א' שמקטפת בו [ואחד שמצננת בו] הידים ולא מיבעיא מיתב ומילש בשמשא דאסור אלא אפילו למיתב תותי רקיעא אסו' ביומ' דעיב' אע"ג דלא נפיל שמשא בההוא דוכתא דיומא דעיבא כולי שמשא נר' מכאן כי ביום שאינו מעונן מות' ללוש ולקטף (בצל) [בצל] תח' הרקיע ובלבד שלא יהא קרוב לשמש שיחממהו וביום מעונן אסור בכל מקום שהוא תחת הרקיע זולתי תחת תקרת הבית וכת' הרא"ש וכן יראה שאסור ללוש קרוב לתנו' מפני חום האש.
ואשה לא תלוש אלא במים שלנו לפרש"י השואבן בבקר ומניחן עד הלילה מותר ללוש בהן ולפירוש הר' אליעזר ממיץ צריך שלא יהיו בלילה במחובר ולפי פירושו השואבן בתחלת הלילה מותרים מיד אבל לא ישאבם אחר התחלת הלילה אלא מעט מבעוד יום וכן נוהגין העולם לשואבן בין השמשות ולעולם יזהר שלא ישימם אלא במקום קר לפי המקום ולפי הזמן. ואם עברה ולשה בו יש מי שכתב שאסור כל הפת ויש מי שכת' שמות' וראיתי לרבותי נוהגין היתר אם עשתה בשוגג אבל במזיד היו אוסרין וראוי לחוש כדי לגדור פרץ והמחמיר תבא עליו ברכה.
והאשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמי חמה ולא (שחמין) [בחמין] ואם לשה באחת מהן אסור אפילו בשוגג וביום המעונן לא תלוש תחת הרקיע זולתי תחת התקרה לפי שביום המעונן חום השמש מתפשט בכל מקום וג"כ לא יעסקו בעיסה קרוב אל חום התנור ולעולם לא תגביה ידה מן העיסה אלא כל זמן (התעסק) [תתעסק] בה עד שתכניס הפת בתנור כי כל זמן שתתעסק בעיסה לא תחמיץ ואם תניחנה מעט העיסה כבר נתחממה תחת הידי' ומיד שתניחנה תחמיץ.
<h2>דף מו.</h2>
חלה להפריש בי"ט של פסח כלומר בשני י"ט הראשונים וכן באחרונים דבשאר ימי' טובי' מפריש' ומניח' עד הערב אבל בי"ט של הפס' לא ישהנה שמא תחמיץ ואין יכול לאפות' דהוי' אפייה שלא לצורך דאין כהן יכול לאכלה שכב' נטמא' ואין יכול לשורפה שאין שורפין קדשים בי"ט ואין יכול להפריש' בקמח כי עדין לא נתחייבה בחלה עד שתתגלגל עם מים ותהיה עיסה כמו שכתבתי בנתיב כ"א בח"ג בדיני חלה וכיצד יעשה לא יקר' לה שם חלה עד שתאפה ואחר אפייה אם עשה עוגה קטנה קור' להם שם ומשים כל הפת בסל א' והסל מצרפן לחלה כאש' תמצ' בדין חלה ומפריש לשם חלה אותה העוג' הקטנ' או חתיכ' ככר ומצניע' עד מוצאי י"ט הראשון או עד מוצאי י"ט האחרון [ו]שורפה כך פשו' בפסחים והיה אומ' ר"ת שאם קר' לה שם שתטיל לצונן כבן בתיר' דאמ' תטיל לצונן. ומה שכתבתי שיצרפו הסל כך כת' רי"ף דהלכ' כר' אליעזר דהרוד' ונותן לסל הסל מצרפ' לחלה ונר' מדברי רי"ף דאפי' היה שם כדי שיעו' חלה מתחל' צרי' צרוף סל וכן כת' רש"י וריב"א כת' דוק' כשלא היה בו מתחלה שיעור חלה כהני נשי דליישי קפיז' קפיזא אז צרי' צרו' סל אבל אם היה בו מתחלה שיעו' חלה אין צרי' צרו' סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרו' מן המוקף. ועו' פשו' ואם החמיצ' עוב' עלי' בבל ירא' ובל ימצא דאמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומשוי לה חול וחזיא לי' והדר מפריש עלה אחריתי השת' נמי כדידי' דמי ועובר עליה. וכתבו המפרשי' ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי מימיו מותר לאפותה שראוי' לו כדאמרי' בבכורו' [כ"ז ע"א] וכן כתב בה"ג בשם רב כהן צדק ריש מתיבת' ואפי' אם יש כהן גדול שטבל מות' לאפות' שראוי' לו דאע"פ שטומא' יוצא מגופו לא חמי' אחר שטבל יות' מטמ' מת שטבל דאמרי' התם שאוכל בתרומה חוצה לארץ ועוד דאפי' בלא טבילה ראויה לבעל קרי לבטלה ברוב כדאמרי' הת' רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וכתב רב שרירא ודוקא חלת האור אסרו אבל חלה גדולה שנותני' לכהן מותר לקרא לה שם קודם אפייתה בי"ט של פסח כיון שכהן טמא אוכלה.
להפריש חלה בפסח דע כי בחול המועד או ביום ארבעה עשר שהוא קודם הפסח יכול להפריש חלה בעיסה כמו בשאר ימות השנה ולשרפה מיד ותפריש מכל מדה כי המדה שכתבתי היא שיעור חלה ופחות מזה המדה לא תתחייב בחלה לפיכך מפריש מכל מדה כמו שהיא בבצק או תחברם יחד כל העיסות או אחר אפייה כל המצו' לתוך כלי אחד ומפריש חלה ותשרפנה. ובשני ימים טובים של פסח הראשונים והאחרונים לא תוכל לעשות כבשאר ימי' טובי' כגון ראש השנה וסוכה וכיוצא בו שמפרישה בעיסה ומניחה עד מוצאי יום טוב ושורפה כי אין שורפין קדשי' ביום טוב ובפסח אינו יכול לעשות כך שאם יניח העיסה תחמיץ ואם יפרישנה ויאפנה מיד אסור לטלטלה מאחר שאינה ראויה להאכיל לפיכך צריך לעשות כך לא תפריש חלה בעיסה אלא יעשה עוגה קטנה ולא יקרא לה שם חלה עד שתאפה ואחר אפיית כל הפת יצרף כל המצות בכלי אחד ואז יפריש אותה עוגה קטנה לשם חלה או חתיכה אחת ממצה אחת ויניחנה עד חול המועד אם הוא בשני ימים הראשונים ובאחרונים יניחנה עד מוצאי יום טוב וישרפנה ואם יש בעיר כהן קטן פחות מט' שנים שלא יצאה טומאה מגופו או אפילו גדול וטבל לקרויו יכול להפריש חלה בעיסה ויכול לטלטלה ולאפותה ואחר אפייה נותנה להם ויאכלו אותה ודין חלה בי"ט תמצאנו מבואר בענין יום טוב וכבר כתבתיו בנתיב כ"א בח"ג שאם הפרישה בקמח אינה חלה וצריך אח"כ להפריש אחרת מהעיסה או מהפת כי אינו חייב בחלה עד שיתגלגל הקמח עם מים ומ"מ אותה שהפרישה בקמח אסורה לאכלה לזרים וחייב להפריש אחרת ואותן הנשים הנוהגות להפריש בקמח טעות גמור הוא ואין העיסה פטורה באותה חלה. פירו' ודוקא חלת האור אסרו לאפותה ביום טוב של פסח אבל חלה שנותנין לכהן מות' לאפותה בי"ט ולקרוא לה שם חלה קודם אפייתה כיון שכהן טמא אוכלה וכן כתב רב שרירא גאון ז"ל.
<h2>דף מח.</h2>
אין לשין בפסח יות' מחמשה רביעי קמח ועוד והו' שיעור חלה דקים להו לרבנן שאין שום אשה יכולה לקטף בידיה עיסה יותר עבה מזה השיעור בלתי חמוץ והשיעור הזה הוא מדת העומר והעומר היא עשירית האיפה כך פשוט בפסחים. והנה לך החשבון איפה שלשה סאין סאה ששה קבין הנה באיפה שמונה עשרה קבין קב ארבע לוגין הנה באיפה ארבע' פעמים י"ח לוגין שהם ע"ב לוגין והלוג ששה ביצים והנה באיפה ששה פעמים ע"ב ביצים שהם תל"ב ביצים באיפה קח העשירית ממנו מהת' המעשר הוא ארבעים ומן השלשים הוא שלשה והב' עשה מהם חומשים מכל ביצה הנה בב' עשרה חומשים והעשירית הוא חומש ביצה הנה שעשירית האיפה הוא ארבעים ושלשה ביצים וחומש ביצה. וכך מודדין אותן לוקח ביצה בינונית ונוקבה ומוציא מה שיש בתוכה וממלאה מים ארבעים ושלשה פעמים ואותן המים משימן בכלי והכלי המחזיק אותן המים לא יות' היא המדה וממלא מקמח אותה המדה ולא תלוש יותר מאותה מדה בבת אחת ומקטפת אשה אחת אותה עיסה ולא יותר ובענין אחר תוכל לעשותה ממלא כלי מים עד שפתו ומשים בתוכו ארבעים ושלשה ביצים והמים שישפכו על שפתו מחמת הביצים שהכניס בתוכו יקחם וישימם בכלי והכלי המחזיק אותם המים שנשפכו הוא מדת הקמח והכל עולה למדה אחת מה שכתבתי למעלה וזאת כי אני ניסיתיה או בקרוב. ואל תטעה כי יש שטועים במים ואומרים כי אותן המים הם ללוש וכל מה שתוכל ללוש עם מדת המים היא המדה וחלילה אלא הכלי המחזיק המים שכתבתי היא המדה למלאתו מקמח ודע כי היא כמו חצי סילימין ואני עשיתי המדה ומצאתי שהיתה מחזקת חצי סילימין של זאת הארץ. ואם לש יותר מזה השיעור חכמי צרפת אסרוה והר' יונתן התירה וכן הרא"ש ובלבד שלא ישהה יותר משיעור מיל ומ"מ לכתחלה אין ללוש יותר מזה השיעור.
ואשה לא תלוש עיסה גדולה שמא בעוד שהיא מקטפת אות' תחמי' ושיערו חכמים שתלוש שיעור חלה והוא עשירית האיפה והוא העומר והוא כלי שמחזיק קמח כשיעור ארבעים ושלשה ביצים וחומש ביצה ומודדין אותו כך לוקחין ביצה ונוקבי' אותה בענין שמוציא כל מה שבתוכה וממלאה מים ארבעים ושלשה פעמים והכלי המחזיק אלו המים היא המדה או תמדוד בדרך אחרת יקח כלי וימלאהו מים על כל גדותיו וישימנו תוך כלי אחר ואחר כך ישים בתוכו ארבעים ושלשה ביצים כלומר בתוך הכלי שבפנים והמים שישפכו מן הכלי דרך שפתו תוך הכלי החיצון יקחם וישימם בכלי והכלי שיחזיק אותם המים שנשפכו הוא המדה והכל עולה למנין אחד. ולא תטעה כי יש אומרים שתוכל האשה ללוש כל כך קמח שתוכל לגבל עם אותן המים וזו טעות גדולה אלא הכלי המחזיקם ימלאנו קמח ואותו הקמח תלוש והיא המדה. ויש מהפוסקי' שכתבו שאם לשה יותר שהפת אסו' ויש שהתירוהו בדיעבד וכן נראה עקר זולתי אם עשאתו במזיד ואינה יכולה לקטף ולהתעסק בעיסה גדולה יותר מזה השיעור כי מה תועלת יש ללוש זו המדה ואחר כך לערב שני מדות ביחד ולקטף אותה בידיה.
<h2>דף מח:</h2>
ג' נשים עוסקות בבצק אחת לשה בתחל' וכשמתחלת לערוך מתחלת חבירת' ללוש וכשמתחלת הראשונה לאפו' והשנייה לערוך מתחלת הג' ללוש נמצאו שלשתן עוסקות בבצק בבת אחת אחת אופה שלה ואחת עורכ' שלה ואחת לשה שלה וחוזרת חלילה וכל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי חמוץ.
<h2>דף קטו.</h2>
מצה מתובלת כתוב (בתוספו') [בתוספתא פ"ב הי"ג] שיוצאין בה וכן מוכח במנחות [כ"ג ע"ב] דיש בה טעם מצה וכתב בספר הרוקח ומכל מקום אין ליתן תבלין במצ' לפי שהוא חד ומחמם העיסה.
